"היא כנה באופן ברוטאלי. שילוב מטורף בין טום ווייטס לג'ניס ג'ופלין" - טוני פאריס, אטלנטה.
"הדרה לוין היא הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ)
הדרה היא בולדוזר תרבותי בגוף של בנאדם אחד. חילונית בירושלים, פסנתרנית שעושה פאנק ורוק, אייקונוקלסטית נחושה בעלת שמחת חיים והומור שחור בו זמנית. תחשבו ברוס ספרינגסטין פוגש את אלניס מוריסט בתחילת דרכם. ותחשבו גם אמינם. היא סוללת לעצמה נישה תרבותית משלה, מחליפה ז'אנרים וזהויות. אי אפשר לתייג אותה. אינטלקטואלית בזירת הפופ. במילים מבריקות, ברהיטות ובאנינות, היא נוגסת בכל הפרות הקדושות, כשבשיר "מילים מילים מילים", למשל, היא פוגשת את אלוהים באיזו מסיבה, מקפיץ תקילה ומילים של צדיקים, ויודעת שלפעמים מופיע השטן כאיש האלוהים....מושלמת מבחינה רגשית, האלבומים שלה הם אורגזמה מוסיקאלית. (טאבלט מגאזין, ניו יורק 2009 -תרגום) ם
הדרה לוין ארדי היא סינגר-סונגרייטרית, מוזיקאית יוצרת, סופרת, משוררת, אמן ספוקן-וורד, עיתונאית, ציירת וכותבת טורים. הקליטה 18 אלבומים, ופירסמה 4 ספרים, פרוזה ושירה. חלוצת סצינת האינדי בארץ. היא סיימה לימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק (NYU) בהצטיינות יתרה עם מענקי הצטיינות ע"ש הלנה רובינשטיין ופאולט גודארד. בגיל 24 כתבה וביימה סרט עצמאי באורך מלא, וגידלה את בנה, אדם ג'יימס כחד הורית. חייתה 7 שנים בניו יורק, חזרה לארץ, ובשנת 2000 עשתה מהפך בחייה, כשהתחילה לעשות מוסיקה "מאפס", בלי כל הכשרה מוקדמת. מאז שחררה 18 אלבומים עתירי שבחים, מפולק עד היפ הופ, שזכו בפרסי מצויינוּת בינלאומיים על כתיבת שירים, וביקורות משבחות בארץ ובעולם. היא הוזמנה לשיתופי פעולה מרשימים בחו"ל, בין השאר עם המפיק הסקוטי קאמרון (אואזיס, טראביס, איאן בראון, טורי איימוס), כיכבה בפסטיבל הג'אז היוקרתי ברומניה, הוזמנה להשקות ספרותיות לכתביה, ולפסטיבלי מוסיקה באירופה, והופעותיה שודרו ב bbc world ותחנות אירופאיות נוספות. בארץ שיתפה פעולה עם שלומי שבן, ירמי קפלן, רונה קינן, אלון עדר, דן תורן, תמר אייזנמן, אלון נוימן, הבמאי תומר היימן ואחרים.
כותבת גם טורים, דעות ונפלאות, (בזמן ישראל, בפלייבוי ישראל, במקום הכי חם בגיהנום, הארץ, סלונה, וויינט) על כל מה שבוער לה, או לכל המרבה במחיר, ומתעקשת שלא יתפסו אותה במילה.
לציורים, "הדרה לוין - ציורים"
ממשיכה להופיעה בלי הפסקה, עם הופעות מעבדה מרתקות, שהן מסע אינטימי לעולמה, משהו בין מוסיקה לסטנדאפ על פי תהום. וכותבת את הספר הבא. כמו כן עורכת מפגשי אמן אינטימיים בסלון המזמינים, שיחות על היצירות ועל המאחורי-הקלעים שלהם.
תקצירי הספרים
“ליקוי מאורות" הוא סיפורו של רוקיסט, הומו, במשבר גיל חמישים. זהו מעין יומן מרוכז ובוער, המגולל את מערכת היחסים המשולשת של הגיבור עם בן זוגו הצעיר ממנו בעשרים וחמש שנה, המחפש את דרכו, ועם אהובו-יריבו המיתולוגי, כוכב פופ זוהר. ”ליקוי מאורות” הוא גם מניפסט אלטרנטיבי טעון על זרות ויצירה, קנאה והצלחה, סקס וזכויות אדם, אלוהים והעיר הגדולה, יריבוּת ותאווה, בוב דילן ודוד אבידן, הומואים ומוזיקה, תקשורת ותעשייה, הדמוקרטיה של ההמון, שנות השבעים ושנות האלפיים, גאווה וירושלים, עצב ועצבים, אמא ואבא, זיקנה ונעורים, ערגונות ועתידים. זוהי יצירה מוקומנטרית, או אוטוביוגרפיה בדיונית, או רומן אלטרנטיבי וביקורתי על החברה בה אנו חיים. וזה גם מצחיק, כשזה לא עצוב."
"עד התוהו הבא - סטנדאפ על פי תהום" - 69 שירים תחת חמישה שערים, אינסומניה, קץ האב, התרסקות, מלחמת העולמות, המדע העליז.באבחנות חדות ואמיצות, בהומור ובהתרסה, הספר מתעמת עם גילויי חיים. הדרה נאחזת במדע, מרפררת לניטשה, מתווכחת עם חז"ל, מתנחמת בלואיס סי.קי ובג'אק ג'ונסון, זועמת נגד רדת האור, מעמתת את הנעורים עם הזיקנה, ואת האכזריות של הטבע עם שירת האדם, מפקפקת במחאות הצדק, מתנגחת בקלישאות על מערכות יחסים ומוסר, מנסחת את המלחמה בין המינים, מחדשת הלכה בדורה, מגלה מה לא כתוב בספר משלי, ומתענגת על דיסוננסים קוגניטיביים. כל זאת, באלגנטיות מרשימה ובלשון מבריקה ושוצפת.
אמרו עליה:
■"כישרון נדיר והומור עצמי משובח. מוסיקאית אמיצה, בלתי מתפשרת, מצחיקה נורא, בעלת מודעות עצמית קיצונית, טקסטים מרהיבים עד גאוניים. מלהטטת בין שפות וז'אנרים במיומנות אולימפית, ברהיטות ובכנות כובשת, ונוגעת בעניינים שברומו של עולם ובתחתיתו. אין לה רשימת שירים ידועה מראש, היא לא זוכרת בעל פה את מילות שיריה, לרוב מאלתרת, בהומור כובש ולב חשוף. שום דבר אנושי איננו זר לה."
■"ההופעות החיות שלה נודעות בנועזותן, בחן השובה שלהן, ברוח החופשית שלה, בפתיחות אין קץ, בדיאלוג ייחודי עם הקהל, ובניצוץ אינטלוקטאלי מבריק. את ההשוואות לבוב דילן, טום ווייטס, קרול קינג, רנדי ניומן, ג'יי זי, ומייסי גריי – שבהם הוכתרו אלבומיה ואישיותה האמנותית- היא משאירה מאחוריה, עם סגנון לגמרי משלה".
■ היא לעולם לא תוותר על כוס היין שלה.
וגם זאת אמרו עליה:
"זמרת-יוצרת הנשמה והבלוז הטובה ביותר בארץ נכון להיום, בסביבות אדל ושלותיה" (מעריב 2012)
"הדרה היא בולדוזר תרבותי בגוף של בנאדם אחד. חילונית בירושלים, פסנתרנית שעושה Fאנק ורוק, אייקונוקלסטית נחושה בעלת שמחת חיים והומור שחור בו זמנית. תחשבו ברוס ספרינגסטין פוגש את אלניס מוריסט בתחילת דרכם. ותחשבו גם אמינם. היא סוללת לעצמה נישה תרבותית משלה, מחליפה ז'אנרים וזהויות. אי אפשר לתייג אותה. אינטלקטואלית בזירת הפופ. במילים מבריקות, ברהיטות ובאנינות, היא נוגסת בכל הפרות הקדושות, כשבשיר "מילים מילים מילים" , למשל, היא פוגשת את אלוהים באיזו מסיבה, מקפיץ תקילה ומילים של צדיקים. ויודעת שלפעמים מופיע השטן כאיש האלוהים....מושלמת מבחינה רגשית, האלבומים שלה הם אורגזמה מוסיקאלית." (מת'יו רוט -סופר, תסריטאי ועיתונאי -טאבלט מגאזין, ניו יורק 2009
”מתנהלת בדרך עצמאית, שונה ומשונה, ומסרבת לציית לחוקי תעשיית המוזיקה, או לחוקים בכלל. כשאתה מגיע להופעה של הדרה, אתה אף פעם לא יודע איזה שירים תשמע. אתה גם לא תדע מתי ההופעה תיגמר (ההימור הסביר, רק כשייסגרו את המועדון). יש סיכוי שתישמע שיר שהדרה כתבה בדיוק לפני כמה שעות. סביר להניח שרבים מגיבורי השירים יהיו על הבמה או בכיסא לידך, די בטוח שהדרה גם לא תהסס להזכיר את זה. דבר אחד בטוח, בקבוק יין אחד לפחות יזלוג במורד גרונה. היא מציגה אמת אמנותית ורגשית מדהימה - אי אפשר שלא להיכבש בקיסמה. תחושת החופש והלהט העצום. דווקא היא, שהגיעה למוזיקה בלי המון ידע מוקדם, מתחברת אליה במקום הכי נכון - בתשוקה. היא ממריאה לגבהים שבהם נגעו היוצרות המשובחות ביותר, בשירים היפים ששמעתי בחיי. המוזיקה הכי יפה שאפשר לשמוע, ועוד כאן בסביבה." ( עורך תרבות ynet )
"אתם מכירים אותה אולי כסינגר-סונגרייטרית מהזן האלטרנטיווי, אבל אלבומה החדש מציג אותה בדמות מפתיעה: סינגר-סונגראפרית. הכתיבה שלה נהדרת - קצבית, חושנית, קשובה ללב ולרחוב. הדיוקן הכובש שמצטייר ב"כאילו אין מחר": דיוקן של אשה ישירה ומורכבת, קשוחה ורכה, מנוסה ומפנטזת, אחת שמצטלמת על עטיפת האלבום עם גורמט של ראפרים אבל גם מצטטת על אותה עטיפה מ"זכרון דברים" של יעקב שבתאי; דיוקן של סינגר-סונגראפרית מצוינת ואשה במלואה. לביאת האלרטרנטיבה". (הארץ 2008)
"קול שממלא את כולך. טרוף, טוטאליות וכנות ילדית שממגנטת אותך לתחושה שהכול קורה, הכול יכול לקרות. יש בה מצד אחד חוכמה גדולה מאוד, ומצד שני, היכולת והרצון להשתטות." (שלומי שבן 2008)
"בניו יורקית מעודכנת, הדרה לוין-ארדי, החשובה בזמרות ישראל של העת החדשה, מוציאה דיסקים במהירות האור עם עשרות שירים נפלאים, אישיים, על מצע תמלילים שנונים, ומפציעה כמו פנים חייכניות של שמש בתוך אפלה גדולה. קשה להאמין, היא ישראלית. עונג שמימי. דיסק נצחי. אלבום מדהים." (העיר 2006)
"תוך כדי מעוף, במודעות עצמית שנונת ביטוי, היא כבר מנסחת את הביקורת של המבקרים, עונה להם, ובמקביל מפלרטטת עם הקהל." (YNET 2008)
"הדרה היא הדבר הכי קרוב שיש פה לנערת רוק אמיתית, במובן הג'ופליני-מיטשלי-סיקסטיזי של המילה. סקס-אפיל היפי, טקסטים שהיא לא זוכרת בעל פה, ואפשר אם חייבים לקרוא להם פרובוקטיביים. היא כותבת ושרה על סקס, זיונים, ואהבות עקומות. מאוד אמריקאי, מאוד באנגלית. מין פמיניזם מעורבב בשוביניזם" (ידיעות אחרונות, 7 ימים)
"הנסיכה של האלטרנטיבה, הדרה היא תופעה חסרת תקדים…כישרון שחבל להחמיץ" (גל אוחובסקי, סופשבוע מעריב)
"הסיבה שהנחתי שמוס דף מת היא, שזו נראתה לי הדרך היחידה שלו להיוולד מחדש בדמותה של איזו צ'יק ירושלמית. הייתי מופתע מהשינוי שחל בה, ממישהי שהייתה בעיקר פולקיסטית באנגלית, למישהי שהיא, נו, המממ, משהו אחר. מוסיקה משובחת; קליטה בטרוף, מעובדת לעילא, וממש כיפית להאזנה, אבל מעל הכול, השוק האמיתי בא ממה שאפשר לתארו כ"משוואת הבלינג".
חייבים להעריך את הניגודיות הזאת. מצד אחד, יהודיה מזערית, לבושה כמו היפים-לשעבר שבשלב מסוים אימצו לעצמם חוש מעודן יותר של סגנון, ומצד שני, גירסה שמית לילדת אהבתם הלסבית של מארי ג'יי בלייג' וגוון סטפאני, ברימיקס של די.ג'י שדואו, עם אחד מ 3000 הסימפולים של בראן ואן. משהו מטורף. האלבום הזה לא רק קליט, הוא גם מוסיקה מצוינת בהגדרה. זו לא עבודה של איזו ילדה לבנה שמנסה להיות ילדת גטו. המוסיקה מליאת השראה, המילים עסיסיות ומליאות משמעות, וההפקה כמעט מושלמת. אני שונא להישמע כמו איזה פסיכופט מתלהב, אבל אני לא מוצא את המילים לומר כמה אהבתי מה ששמעתי. מסיבות ברורות, היא לא נתנה לי עותק. הייתה לה גם הנועזות לומר לי שאני יכול לקנות עותק כשהאלבום יצא. (זונה קפיטליסטית. חשבתי שאנחנו חברים). אבל עד אז, קוראים יקרים, מאחר שאני מהמיעוט הנבחר ששמע את זה לפני הריליס הרשמי, אתם חייבים לקחת את עדותי השיכורה כבשורה בעניין..." (אורן גולדשמיט 2008 -תרגום)
"גדושה בכנות נדירה, רגש סוחף וכריזמה ממגנטת. היא יודעת איך לגעת בדיוק בכל המקומות הנכונים, תופסת את שיק הצ'יק הפמיניסטית המודעת לעצמה, ומצליחה לעשות מניפולציות סקסיות וכובשות שמצדיקות את כל הסופרלטיבים" (העיר, ירושלים)
"בתעוזה, בקול קורע, בתמלילים מושחזים, בהגשה מופתית, מהבטן, אף אחת, אבל אף אחת לא שרה כאן באנגלית כמו לוין-ארדי. ההשוואה לקרול קינג, ג'וני מיטשל או רנדי ניומן, נותרת כעת מאחור, מאחר שהדרה מאבחנת צליל רענן, סוחף, נגיש מתמיד"