זה לא היום שלי. אני כבר רואה. המילים מסתרבלות, טון הדיבור שלי יוצא מהקשרו, עולה על גדותיו, ואני מסתבכת איפה שרק אפשר, מועדת לפורענות עם כל החברים והקולגות. מוטב היום לשתוק. או לכתוב. אז לכתוב. לפי הפוסט האחרון, וגם לפי השירים שלי, אפשר עוד לחשוב שאני תמיד במשבר כלשהו, חיה תחת איומה המתמיד של איזו נוירוזה בסיסית, שעלולה להתפרץ עליי, או גרוע מכך, על מישהו אחר, בכל רגע. אז אני מודיעה בזאת, שלמרות מה שנדמה לפעמים, אני מאוד מרוצה מהחיים, באופן כללי. אלא שכל העניין (שלי, לפחות), הוא לכתוב בעיקר רגעים שמזדקרים לרעה, בין אינסוף רגעים אחרים, נחמדים ויפים ושוטפים כתקנם, ואפילו מרעישים ביופיים. על הטוב העליון, המרגש תמידית, בניגוד לכל המטיפים לאלוהים בשער, אין לי עניין לכתוב. אין לי עניין לרוץ לספר על כך לחברה. למרות שאם אתבקש, אספר, אם כי במסורה. לא שאני רצה לספר לחברה כל פעם שרע לי, אבל אם בכלל לרוץ ולספר, אז בעיקר על הרגעים המזדקרים בחסר האיזון שלהם, בהפרעה שבהם, במורכבות המאוד טעונה שלהם. כי השמש הנצחית מעוורת, והטוב והשמחה שבשלום ובאהבה מובנים מאליהם עד כדי כך שאין לי צורך לדבר על זה. מה שאינו מובן מאליו זה היופי שברגעים המחורבנים שבחיים, היופי שמתגלה בביבים, במה שלכאורה נדמה כפחות-ערך, ופוליטיקלי לא נכון. מעניין אותי לכתוב ולהיתפס ליופי המחוספס והנרעד הזה, ולהזכיר לעצמי כי טוב גם הוא, גם שם.

וכל ההקדמה הזאת (בסוף יוצא תמיד שכל הפואנטה כבר מוצתה בהקדמה, ומה שאחריה הוא רק מין אסמכתא מין החיים) באה לומר שאתמול ×”×™×” טוב (בהופעה), והיום התחיל רע, בחבלות תקשורתיות ביני לבין אנשים יקרים לי, ונשארתי עם טעם של בלגאן רגשי עודף, שאני לא מסוגלת להכיל, ושוב, הפחד ×”×–×” שעכשיו אף אחד לא יאהב אותי יותר (וזאת למרות שאתמול הייתה לי הופעה באמת מצוינת). ×–×” תמיד הבוטום ליין של כל האפטר-מאת’ של כל סערות הנפש, שעכשיו, בשקוט הסערה, אף אחד לא יאהב אותי. איכשהו נדמה לי שכולם יודעים להסתדר עם ×–×”, ורק אני נתקעת על איזו מילה (שלי) שנאמרה אולי שלא במקומה, או על טון דיבור (שלי) שנרגש מכלאו, והפיל כמה משוחות מרוב דהירה. הסביבה שלי דווקא ממשיכה להתנהל בתקינות נפשית מדהימה בבריאותה. איכשהו כולם יודעים תמיד לשים הכול בפרופורציה, ולהמשיך, ורק הלב שלי עוד מתפעם ביתר חרדות. אני אמנם אוהבת לריב, אבל לוקחת דברים ללב. אני אוהבת להתווכח, אבל נשארת עם חרדות. מפוחדת מעצמי יותר מכל דבר אחר. אין ספק שאני חייבת להירגע עכשיו, אם אני לא רוצה להחמיר את עצמי, עם עצמי, ועם העניינים עצמם (שכולם פשוטים ופתירים להפליא, זו רק אני שעושה מכל פתית שלג, קרחון ארקטי). די כבר.