ישראל סגל


אנשים שהכירו אותו טוב ממני, כבר פרשו את סגולותיו. אני מתעצבת עם אוהביו על לכתו. מאוד מאוד אהבתי אותו. קודם כל, ספרו האחרון, “וכי נחש ממית” הלך איתי ימים רבים בהתרגשות והזדהות גדולים. ראיתי בישראל סגל, מתוך הספר, את כעסו אבל יותר מזה, את אהבתו הגדולה גם למשפחתו שהדירה אותו מתוכה, וגם לאחיו יריבו. גם מתוך מעט שיחות קטנות, צלולות וחדות שהיו לנו על דרינקים פותחי-לב, הרגשתי את רוחב יריעת התחושות, המחשבות והדיונים המתנהלים בתוכו במסלולים מקבילים מול אורחות העולם ונפש האדם. הרגשתי את קרב הענקים שבליבו, שהתנהל מתוך משולהבות ותשוקה לדעת, ומתוך אהבה חיים גדולה מאוד, והכרה ביוקרם. אני מוכנה אפילו להסתכן ולומר שהייתה בו אהבת אלוהים גדולה מאוד, מין הזן השר באל, בדיוק כמו ישראל, שמו. ולכן בלתי נסבל בעיניי החרם המכאיב שאהוביו נקטו כלפיו בחייו, ונואל במיוחד הוא החרם שאחרי מותו.