Archive for September, 2007

ישראל סגל

Sunday, September 30th, 2007
אנשים שהכירו אותו טוב ממני, כבר פרשו את סגולותיו. אני מתעצבת עם אוהביו על לכתו. מאוד מאוד אהבתי אותו. קודם כל, ספרו האחרון, “וכי נחש ממית” הלך איתי ימים רבים בהתרגשות והזדהות גדולים. ראיתי בישראל סגל, מתוך הספר, את כעסו אבל יותר מזה, את אהבתו הגדולה גם למשפחתו שהדירה אותו מתוכה, וגם לאחיו יריבו. גם מתוך מעט שיחות קטנות, צלולות וחדות שהיו לנו על דרינקים פותחי-לב, הרגשתי את רוחב יריעת התחושות, המחשבות והדיונים המתנהלים בתוכו במסלולים מקבילים מול אורחות העולם ונפש האדם. הרגשתי את קרב הענקים שבליבו, שהתנהל מתוך משולהבות ותשוקה לדעת, ומתוך אהבה חיים גדולה מאוד, והכרה ביוקרם. אני מוכנה אפילו להסתכן ולומר שהייתה בו אהבת אלוהים גדולה מאוד, מין הזן השר באל, בדיוק כמו ישראל, שמו. ולכן בלתי נסבל בעיניי החרם המכאיב שאהוביו נקטו כלפיו בחייו, ונואל במיוחד הוא החרם שאחרי מותו.

זה לא היום שלי

Sunday, September 30th, 2007
זה לא היום שלי. אני כבר רואה. המילים מסתרבלות, טון הדיבור שלי יוצא מהקשרו, עולה על גדותיו, ואני מסתבכת איפה שרק אפשר, מועדת לפורענות עם כל החברים והקולגות. מוטב היום לשתוק. או לכתוב. אז לכתוב. לפי הפוסט האחרון, וגם לפי השירים שלי, אפשר עוד לחשוב שאני תמיד במשבר כלשהו, חיה תחת איומה המתמיד של איזו נוירוזה בסיסית, שעלולה להתפרץ עליי, או גרוע מכך, על מישהו אחר, בכל רגע. אז אני מודיעה בזאת, שלמרות מה שנדמה לפעמים, אני מאוד מרוצה מהחיים, באופן כללי. אלא שכל העניין (שלי, לפחות), הוא לכתוב בעיקר רגעים שמזדקרים לרעה, בין אינסוף רגעים אחרים, נחמדים ויפים ושוטפים כתקנם, ואפילו מרעישים ביופיים. על הטוב העליון, המרגש תמידית, בניגוד לכל המטיפים לאלוהים בשער, אין לי עניין לכתוב. אין לי עניין לרוץ לספר על כך לחברה. למרות שאם אתבקש, אספר, אם כי במסורה. לא שאני רצה לספר לחברה כל פעם שרע לי, אבל אם בכלל לרוץ ולספר, אז בעיקר על הרגעים המזדקרים בחסר האיזון שלהם, בהפרעה שבהם, במורכבות המאוד טעונה שלהם. כי השמש הנצחית מעוורת, והטוב והשמחה שבשלום ובאהבה מובנים מאליהם עד כדי כך שאין לי צורך לדבר על זה. מה שאינו מובן מאליו זה היופי שברגעים המחורבנים שבחיים, היופי שמתגלה בביבים, במה שלכאורה נדמה כפחות-ערך, ופוליטיקלי לא נכון. מעניין אותי לכתוב ולהיתפס ליופי המחוספס והנרעד הזה, ולהזכיר לעצמי כי טוב גם הוא, גם שם.

וכל ההקדמה הזאת (בסוף יוצא תמיד שכל הפואנטה כבר מוצתה בהקדמה, ומה שאחריה הוא רק מין אסמכתא מין החיים) באה לומר שאתמול היה טוב (בהופעה), והיום התחיל רע, בחבלות תקשורתיות ביני לבין אנשים יקרים לי, ונשארתי עם טעם של בלגאן רגשי עודף, שאני לא מסוגלת להכיל, ושוב, הפחד הזה שעכשיו אף אחד לא יאהב אותי יותר (וזאת למרות שאתמול הייתה לי הופעה באמת מצוינת). זה תמיד הבוטום ליין של כל האפטר-מאת’ של כל סערות הנפש, שעכשיו, בשקוט הסערה, אף אחד לא יאהב אותי. איכשהו נדמה לי שכולם יודעים להסתדר עם זה, ורק אני נתקעת על איזו מילה (שלי) שנאמרה אולי שלא במקומה, או על טון דיבור (שלי) שנרגש מכלאו, והפיל כמה משוחות מרוב דהירה. הסביבה שלי דווקא ממשיכה להתנהל בתקינות נפשית מדהימה בבריאותה. איכשהו כולם יודעים תמיד לשים הכול בפרופורציה, ולהמשיך, ורק הלב שלי עוד מתפעם ביתר חרדות. אני אמנם אוהבת לריב, אבל לוקחת דברים ללב. אני אוהבת להתווכח, אבל נשארת עם חרדות. מפוחדת מעצמי יותר מכל דבר אחר. אין ספק שאני חייבת להירגע עכשיו, אם אני לא רוצה להחמיר את עצמי, עם עצמי, ועם העניינים עצמם (שכולם פשוטים ופתירים להפליא, זו רק אני שעושה מכל פתית שלג, קרחון ארקטי). די כבר.

Obtrusively Personal- אנטומיה של הופעה מובסת

Saturday, September 1st, 2007

    איך זה נראה מבפנים

לפעמים נמאס לי להיות אישית להחריד. המחיר צורב ואינסופי. אבל אין לי ברירה, ומוטב לי לשלם את המחיר על מי שאני, מאשר לשלם את המחיר על מי שאינני. וחוץ מזה, בסופו של יום, האישי להחריד הוא הכי קרוב שאפשר לגעת באוניברסאלי להחריד. כל ראיית העולם צומחת משם, מין האישי להחריד. כי אם האישי רוצה להתקיים באיזושהי נחת בסיסית בעולם, הוא מחויב לתת את אותה נחת בסיסית לכל האישיים להחריד האחרים, בכל מין וצבע וגזע וגיל, תהא האחרוּת שלהם אחרת ונבדלת וחריגה ככל שתהיה.

ומאותו מקום אישי להחריד לא רק ראיית העולם שלי נובעת, גם אני עצמי נובעת משם, אם כי בעל כורחי לפעמים. ומין המקום הזה גם נכתבים השירים שלי, ומשתוללות ההופעות שלי.

אבל למה נזכרתי פתאום בכל זה? כי לפני כמה ימים הייתה לי חרא של הופעה, מבחינתי לפחות, ואני חוששת אפילו לדעת את בחינתם של האחרים. אין לי ספק אמנם שהיו בהופעה כמה נגיעות של חסד מופלא. אבל בסך הכול, יצאתי מההופעה מתוסכלת ומותשת מעצמי ומין הרגרסיות הרגשיות והביצועיות שגלשתי אליהם במה שהיה נדמה לערן כיֶצר של הרס עצמי שמתגבר עליי מידי פעם. לא סתם מתוסכלת ומותשת, אלא ממש חבולה רגשית מסערות הנפש שבפנים, כשהגוון השולט בחבורות שהסערה הותירה הוא סוג של שנאה עצמית שאינה מוכנה להתפייס, שנסחפה במערבולת פנימית, בְּלופּ אינסופי ואכזרי במיוחד. יצאתי מההופעה בבושת פנים. רציתי הביתה, לאמא. שכחתי אפילו להודות לכל העמלים שעשו עבודה יקרה, שני הנגנים שלי, המקום הנפלא ואנשיו, הסאונדמן והקהל עצמו.

מה היה שם, שהוציא ממני את השדים? אני לא בדיוק יודעת מה היה הטריגר. באופן כללי, זה היה יום תפוס כזה. על הבוקר התעוררתי אל תוך ערפילים של כובד שלא הצלחתי להיחלץ ממנו, ולאורך כל היום נרדפתי על ידי עצמי כמו במין מרוץ חסר מוצא לשומקום. כשהגעתי להופעה, הרגשתי אפוסת כוחות, ועוד בתוכי המשכתי למהר לאן שהוא לא מובחן. אני נזכרת שכשעליתי על הבמה, לא נשמתי, לא נפרדתי מהמציאות. בדרך כלל, לפני שאני עולה לבמה, אני צריכה לכבות את המציאות, ולהדליק את ההופעה. הפעם, מתוך הפזיזות ופיזור הרוחין של כל אותו היום, שכחתי לעשות את זה. שכחתי לכבות לגמרי את המציאות, ולא הספקתי להדליק את אוּנת ההופעות שלי מלוא אוׁנהּ. אסור לערבב בין שני החללים, בין שתי האוּנות. חוקים אחרים לחלוטין חלים בשני המקומות. הפעם עליתי להופעה בלי שהספקתי לעשות את הסוויצ’. זו הייתה טעות ראשונה. בכלל, פיזרתי המון אנרגיה לפני ההופעה, ולא שמרתי על עצמי, וכשעליתי לבמה המשכתי את אותה אנרגיה מפוזרת, במקום לעצור, לשטוף פנים, להתרענן רגע, להחליף דלק, ורצוי גם מנוע, ולצאת לַטריפ.

אבל לא די בזה ששכחתי לכבות את האור ולהחליף אוּנות, יש לי גם נטיות סבוכות לחלק את סבלותיי האלה עם הקהל. לספר לו בדיוק מה עובר עליי, עד כמה שאפשר, לא רק בשירים עצמם, ולא רק בביצוע שלהם, אלא גם בין השירים. היין פותח לי את הלב, ואני מעודדת אותו לכך עם כל הלב, ומותחת את הגבול. אבל הפעם, אפילו ליין נדמה שהגזמתי, שיש דברים שהשתיקה יפה להם. מתחתי את הגבול עד כדי כך, שהוא נקרע ממני, והשאיר אותי לבד, בלי גבול ובלי רסן.

ומי יודע מה אמרתי שם, בין השירים. הגזמתי עם הנושאים הרגילים שלי. לרגעים הרגשתי שהגזמתי, וניסיתי לעצור את עצמי, אמרתי לעצמי, “הדרה, את צריכה ללמוד מתי לשתוק. תשתקי. תנעלי רגע את האישי להחריד, שימי בצד את האמת שלך, ותתחילי לעשות אמנות”, אבל זה לא עזר, ובעל כורחי המשכתי להיות אישית להחריד, ולשלם את המחיר. בתוכי הרגשתי כמו זירת קרב חבוטה שמתחולל בה מאבק מגושם וחסר אונים בעצמי, ובחוץ שוטטו באוויר רק חלקי משפטים מותשים וטרופים, עם פואנטה מוקצנת ולפעמים תלושה מהקשרה. הטרוף התפזר באוויר, ועלה על גדותיי. לא הצלחתי לעצור את הפרץ, ומהר מאוד גם לא ניסיתי לעצור את הפרץ. היה איזה רגע שהרגשתי שהגעש מתדפק להתפרץ, והודעתי לקהל שאני עומדת לפרוק כל עול, שאני מוותרת על הניסיון המסורבל להיראות במיטבי, וביקשתי מעצמי ומהקהל, שננסה ליהנות מזה. אבל לא הצלחתי ליהנות.

אין לי בעיה עם הטרוף עצמו, אם הוא יושב טוב. אם הוא נוגע, מתקשר, קשוב, מגיב, מדויק, ממוקד, עשוי היטב, מגיח בזמן ובמקומות הנכונים, במידה, מודע להקשרו ואסתטי. אבל כשהוא מתנגח חסר כל רסן ובלי כיוון, הוא בלתי נסבל, גם לי, ואני חוששת, גם לקהל.

הופעות טובות נגמרות מהר, ואדוותיהן מחיות את הנפש ואת עור הפנים. הגרורות של הופעה לא מוצלחת מענות תופת ומכרכמות את עור הפנים. הגוף צורח מעייפות, אבל אינו יכול לישון. מחשבות בלתי נסבלות טורפות את הדעת ומתערבבות בחלומות שרק אלוהים יודע מי המציא אותם, ואיך הגיעו לתוך ראשי. הבוטום-ליין של החלומות והמחשבות הטורדניות זה הלך הרוח החרדתי שלהם. כל דבר מפחיד אותך, וכל דבר נראה כמו סוף העולם ממש. סוף הקהל, סוף הקריירה, סוף האהבה, סוף הכישרון, סוף הכריזמה, סוף החברים, סוף האמונה, סוף שמחת החיים, סוף החיים, סוף העולם. והכול באשמתי ובאחריותי. ועכשיו אף אחד לא יאהב אותי יותר, ואני רוצה להתחבא מכל מי שראה אותי בהופעה הזאת, ולא יאהב אותי יותר.

מזל שיש חגים. כי אחרי החגים אני מבטיחה להיות ילדה טובה. העיקר שתאהבו אותי. אני כבר שלכם מזמן.

שנה טובה, וחג שמח.